חופשה שנתית ופדיון חופשה: כמה ימים צוברים, ומה מקבלים בסוף

מה זה

חופשה שנתית היא ימי מנוחה שבהם מקבלים שכר כרגיל. התשלום עליהם נקרא «דמי חופשה», והוא שווה לשכר הרגיל. הזכות קבועה בחוק חופשה שנתית, והיא חלה כמעט על כל עובד (החריגים בחוק נדירים).

«פדיון חופשה» הוא כסף על ימי חופשה שלא ניצלת. הוא משולם כשהעבודה מסתיימת — בפיטורים, בהתפטרות או בפרישה. במהלך העבודה, החופשה אמורה להינתן כימי חופש ולא בכסף.

אי אפשר לוותר על החופשה. המעסיק חייב לנהל פנקס חופשה, שבו נרשמים פרטי החופשות של כל עובד. ובתלוש השכר צריך להופיע כמה ימי חופשה ניצלת, כמה שולם עליהם, ומה היתרה.

מי זכאי ומתי

כל עובד צובר ימי חופשה מהיום הראשון: במשכורת חודשית, לפי שעות או לפי ימים, במשרה מלאה או חלקית.

חריג אחד: עובד לפי שעות או לפי ימים שעבד פחות מ-75 ימים רצופים אצל אותו מעסיק. במקום ימי חופשה, מגיעה לו «תמורת חופשה» — לפחות 4% מהשכר.

שנה חלקית: עבדת אצל המעסיק כל השנה, אבל פחות מ-200 ימי עבודה? מגיע חלק יחסי: ימי העבודה בפועל חלקי 200. התחלת או סיימת באמצע השנה? אם באותו חלק שנה עבדת 240 ימים או יותר — מגיעה המכסה המלאה, ואם פחות — חלק יחסי לפי 240. חלק של יום לא נספר.

יש ימים שלא יורדים ממכסת החופשה, גם אם נפלו בתוכה: ימי מילואים, ימי חג, ימי מחלה או תאונה, תקופת לידה, ימי אבל וימי שביתה. גם ימי הודעה מוקדמת לפיטורים לא נחשבים חופשה, למעט מה שמעבר ל-14 ימים — וגם זה רק כשאתה בחרת לצאת לחופשה בתקופת ההודעה.

ומה עם צבירה? לפי החוק, החופשה אמורה להינתן בכל שנה. בהסכמת המעסיק אפשר לנצל לפחות 7 ימים, ולהעביר את היתרה לשתי השנים הבאות.

ומי קובע מתי יוצאים לחופשה? לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה — המעסיק, אבל רק מהימים שצברת ובכללים שבחוק. חופשה של 7 ימים ומעלה נקבעת לפחות 14 יום מראש. החופשה רצופה, ואפשר לפצל אותה רק בהסכמה שלך (ובאישור ועד העובדים, אם יש), ובלבד שחלק אחד ממנה הוא לפחות 7 ימים. והיא ניתנת בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או בשנה שאחריה. יום אחד בשנה אתה בוחר בעצמך, ועוד יום אחד מתוך רשימת ימים שבחוק — בהודעה למעסיק 30 יום מראש.

איך מחשבים — צעד אחר צעד

1. כמה ימים מגיעים בכל שנה. לפי הטבלה שבחוק (למטה), או לפי הצו בענף או החוזה אם הם נותנים יותר. שנה חלקית — חלק יחסי.
2. באיזו «יחידה» סופרים. מקומות עבודה סופרים ימי חופשה בשתי שיטות: ימים «נטו» (רק ימי עבודה) או ימים קלנדריים (כולל ימי מנוחה). השיטה משנה גם את מספר הימים וגם את השווי של כל יום — ולכן חייבים לחשב את שניהם באותה שיטה.
3. מחסירים את הימים שניצלת, לפי התלושים ורישום החופשות. מה שנשאר הוא היתרה.
4. קובעים שווי יום. עובד במשכורת חודשית: השכר החודשי חלקי 21.67 (ימים נטו, שבוע של 5 ימים), חלקי 25 (ימים נטו, שבוע של 6 ימים), או חלקי 30 (ימים קלנדריים). עובד לפי שעות או ימים: לפי החוק לוקחים את השכר של רבע השנה (3 החודשים) שלפני החופשה ומחלקים ב-90. אם ברבע השנה הזה היו חודשים שלא עבדת בהם במלואם, אתה יכול לבחור את רבע השנה המלא ביותר מתוך 12 החודשים האחרונים. החלוקה ב-90 מתאימה לספירה בימים קלנדריים; כשהיתרה רשומה בימי עבודה, מחשבים שווי של יום עבודה (שכר הרבעון ÷ 3, ואז ÷ 21.67 או ÷ 25). החוק קובע רק את החלוקה ב-90 — המחלקים האחרים הם שיטת החישוב המקובלת, לפי שיטת הספירה.
5. מה נכנס לשכר. כל תשלום על שעות העבודה הרגילות, כולל תוספות קבועות. החזר הוצאות, כמו נסיעות, לא נכנס.
6. פדיון בסיום העבודה. ימי היתרה כפול שווי יום, לפי השכר ביום שבו העבודה הסתיימה.

פדיון חופשה = ימי החופשה שלא נוצלו × שווי יום (באותה שיטת ספירה)

המספרים בחוק יכולים לכלול גם ימי מנוחה — לא יותר מיום מנוחה שבועית אחד לכל 7 ימי חופשה. לכן מספר ימי העבודה שבהם תהיה בחופש בפועל עשוי להיות קטן מהמספר שבטבלה. לכן, בשבוע עבודה של 5 ימים, 16 הימים שבחוק שווים ל-12 ימי עבודה. בענפים רבים — תעשייה, מלאכה, שמירה ואבטחה, בתי קולנוע, חברות ביטוח, קבלני ניקיון ואחזקה, יבוא, יצוא, מסחר בסיטונות (לא אצל מעסיק שעוסק גם בסיטונות וגם בקמעונאות), הובלה יבשתית של מטענים, אחסנה, בלדרות, השגחה ושירותי משרד, ועוד מענפי «השירותים העסקיים» שבצו — חל גם צו הרחבה משנת 1990 שקובע מכסה בימי עבודה לשבוע של 5 ימים — 10 ימים בשנתיים הראשונות ועד 23 ימים מהשנה התשיעית — ומקבלים את מה שמיטיב. הצו לא חל במקום עבודה עם פחות מ-4 עובדים, בחברה ממשלתית או עירונית, או כשהמעבר לשבוע של 5 ימים הוסדר בהסכם קיבוצי אחר. איך זה מתורגם לימי עבודה אצלך — תלוי בשיטת הספירה של מקום העבודה, ואת זה בודקים בדוח.

בדוח לדוגמה שלנו חושב ברכיב פדיון החופשה הפרש של 3,548 ₪ (הסכומים שונו).

טעויות נפוצות בתלוש

• יתרה שנמחקה או התאפסה. החוק מגביל צבירה (סעיף 7), אבל יתרה שרשומה בתלוש עשויה לעמוד לזכותך גם מעבר לכך — ומעסיק שרוצה לסתור את הרישום צריך להראות שהוא לא נכון.
• שווי יום לפי 30, כשהיתרה בימי עבודה. כמו בדוגמה למעלה.
• עובד לפי שעות — חישוב לפי 3 החודשים האחרונים בלבד. לפי החוק, אם ברבע השנה האחרון היו חודשים שלא עבדת בהם במלואם, אתה יכול לבחור את רבע השנה המלא ביותר מתוך 12 החודשים האחרונים.
• «השכר כולל חופשה». לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, שכר שנקבע «כולל» דמי חופשה או פדיון חופשה נחשב שכר רגיל בלבד.
• ימי חג או מחלה שנרשמו כחופשה. הימים האלה לא יורדים ממכסת החופשה.
• «חופשה» בתקופת ההודעה המוקדמת. המעסיק שחרר אותך מלעבוד בתקופת ההודעה, ורשם את הימים האלה כחופשה? לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, במצב כזה הוא לא יכול להוציא אותך לחופשה, ומגיע לך פדיון על כל היתרה. ואם אתה בחרת לצאת לחופשה בתקופת ההודעה, 14 הימים הראשונים שלה לא יורדים מהמכסה.
• חופשה בכפייה מעבר ליתרה. המעסיק הוציא אותך לחופשה כשלא נשארו לך ימים, והיתרה בתלוש ירדה מתחת לאפס? לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, זו בפועל חופשה ללא תשלום בזמן שהיית מוכן לעבוד. בלי הסכמה שלך (או הוראה בהסכם קיבוצי), המעסיק לא יכול לקזז את היתרה השלילית מהשכר שלך או מהכסף שמגיע לך בסיום העבודה.

התיישנות ומועדים

בפדיון חופשה בסיום העבודה בודקים בדרך כלל את שלוש שנות העבודה האחרונות ואת השנה הנוכחית. הזכות לדרוש אותו מתיישנת 3 שנים אחרי סיום העבודה. בחוק חופשה שנתית קבועה התיישנות של שלוש שנים, והיא נספרת מיום סיום העבודה. ובדרך כלל הפדיון מחושב על השנה האחרונה ועל שלוש השנים שלפניה.

אם החוזה או הסכם קיבוצי נותנים יותר ימים מהחוק, על הימים הנוספים עשויה לחול התיישנות ארוכה יותר. גם את זה בודקים.

מקורות

• חוק חופשה שנתית, התשי״א-1951 — סעיפים 3, 4, 5 (ובו 5(א)(7) — ימי הודעה מוקדמת), 6 (מועד החופשה), 7, 8 (רציפות החופשה), 9 (תחילת החופשה — 14 יום מראש), 10, 13, 15, 26 ו-31.
• תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי״ז-1957.
• חוק הגנת השכר, התשי״ח-1958 — סעיף 5 (איסור שכר כולל), וסעיף 24 והתוספת לחוק (פרטי תלוש השכר).

המידע כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הזכויות בכל מקרה תלויות בנסיבות, בענף ובהסכמים שחלים עליו. סכומים ותעריפים מתעדכנים מעת לעת — נכון לספטמבר 2026.